טקסט על תערוכתו של אסף רהט (11.09.2014)

המבט בדיוקנאות העצמיים של אסף רהט מעורר בצופה תחושות טורדות, הנובעות מהעמדה החשופה והישירה המוצגת בהם.

אלה דיוקנאות אקספרסיביים, שתמצית המכנה המשותף ביניהם מתבטא בחוסר ייצוגיות, ובפרט: רהט אינו עוסק בנראות החיצונית של דיוקנו, אלא מתכוון עמוק פנימה למקום בו המסכות מוסרות.

הדיוקנאות העצמיים חושפים מבעי "אני" שונים ומגוון של הלכי נפש: מופנמות ומלנכוליה, קדרות, כעס, זעם וביקורת עצמית.

קיים בהם יסוד מחמיר ובלתי מתפשר: הפורמט הצר והארוך ורישום הדיו הצפוף והאינטנסיבי מעצימים את תחושת החומרה, ואינם מאפשרים לצופה בהם פתח מילוט. הם כמעט כופים עליו להתמקד ולהישיר מבט.

מעבר לעוצמה הרגשית החזקה הנשקפת מהפנים שבדיוקנאות, גם הגוף נוכח מאד ויש לו משמעות מרכזית. תנוחות הגוף הם חלק בלתי נפרד ממבעי הפנים.

מצבי הגוף נחווים במנעד שבין השמוט למתוח, כשנדמה והכתפיים נושאות עליהן מטען של מועקה קיומית.

העמידה החשופה הזו משקפת את מה שנראה כבחינה וכבירור נוקב שרהט עורך עם עצמו באמצעות הפנים והגוף. הוא אינו חושש מהצגה עצמית שיש בה גילויים של חולשה ורפיון. החיפוש והבדיקה נגלים כשריטה וחפירה שמטרתם מסע אל תוך הנפש בדרך לגילוי עצמי.

יונה וולך, "קווים לדמותי"

"קווים לדמותי שהיו מפוזרים מסביב כמקלות קצרים

ההולכים ונאספים באים ומתפזרים

מרכיבים קווים לדמותי דמותמונה

מעורבים קווים לדמותי כמקלות דקים

נוצרים וחוזרים כתמונה ומתפזרים"

 

 
ללא כותרת, 141x39 ס"מ, דיו על נייר, 2014