טקסט על תערוכתו של גלעד קידר (04.04.2013)

גלעד קידר מצייר את הנוף הנשקף מפתח הסטודיו שלו ברחוב התחיה 14/109# ביפו. זהו ציור מהתבוננות, אם כי אינו כזה שהנוף משמש לו בדרך מקרה כסיבה או אמתלה.

מבט מעמיק בסדרת הציורים מגלה שאין אלו ציורי נוף תמימים. נראה כי קידר חש אל המקום זיקה נפשית עמוקה המהווה, למעשה, מניע ליצירתם ולכן אפשרי לקרוא את העבודות הללו כמעין טקס פרידה מהסטודיו ומסביבת העבודה.

קידר חוזר לאדום מונוכרטמטי חם, לא מדמם, על גבול הכתום. על בדים הוא מצייר בצבע שמן מדולל קווי מתאר מנימליסטיים למדי הנושאים עימם איכות רישומית, בעוד הבד נותר חשוף בחלקים נרחבים. הדקלים הנטועים בתוך המבנים התעשייתיים נראים לרגע כלא שייכים, אבל אין לטעות בהם: המראה אינו פסטורלי או לירי. הדקלים המיתמרים טומנים בחובם איום, כסערה שעשויה להגיע בכל עת ולהחריב את השלווה המדומה.

על חלק מהציורים באדום העלה קידר שכבה שנייה של ציור מופשט בשחור עם מרכיב קליגרפי, המותיר רק עקבות של הנוף באדום. הנחת הצבע אקספריבית ומלאת עוצמה והיא מתייצבת כניגוד ברור לשפה הציורית באדום: כתמים שחורים נדמים לעורבים ולציפורי טרף ולרגע יכולים להיראות כסוסים דוהרים. האטמוספירה השלטת היא אובדן וכאוס.
הציור בשחור על גבי האדום היא עדות לקונפליקט שבין ציור מהתבוננות לבין ציור מופשט, כשבין שניהם נע קידר לאורך השנים. הסיבה למה שיכול להיתפש כשיבוש או הפרעה למהלך הציורי הראשוני יכולה להיות הרצון ו/או הדחף להחריב את מה שמצטייר כתמים ואסתטי מדי.
ואולי זה דחף בסיסי ועמוק יותר הקורא למחוק ולבטל את מה שהושג.

ביצירתו של קידר מתקיים מאבק מתמיד בין התרבות והמסורת, המיוצגים על ידי האסתטיקה הציורית, לבין הדחף להשתחרר מכבלים ומשטור המיוצגים על ידי שפה ציורית אקספרסיבית וסוערת.

 
ללא כותרת, 80X140 ס"מ, שמן על בד, 2013