יאיר שולביץ "אחותי שרקה"

1981, אחותי שרקה מציעה לי, שאבוא איתה לביתו של המשורר ועורך כתב העת לאמנות ותרבות "גזית" גבריאל טלפיר. ביתו בקומת הקרקע ברחוב וייצמן בתל אביב נראה לי כמערת פלאים: עמוס ספרים, תמונות תלויות על כל הקירות מהרצפה עד התקרה. טלפיר בכובע ברט, בוהמיין קלאסי עם עיניים ממזריות. אני זוכר את הריגוש העמוק ואת הטלטלה שעברה עלי. אני זוכר במיוחד שני ציורים נפלאים של ארוך וקופפרמן. הביקור עורר והדביק אותי בתשוקה בלתי מוסברת לאמנות, ובדיעבד שינה את חיי.

אחותי אספנית נלהבת ורוכשת עבודה של תומרקין בהיותה בת 23 בלבד. בעוברי על החומרים הרבים שהותירה אחריה מצאתי את חשבונית הרכישה. בחורה צעירה מאוד בוחרת להוציא את כספה על אמנות.

אחרי חזרתה מטיול ארוך באירופה וארצות הברית היא מתאהבת בעבודות של הצייר לודוויג שוורין. שוורין רשם בחסד, עלה ארצה מגרמניה ב-1939 והיה מקורב מאד בשנות ה-20 וה‑30 לאליטה הספרותית והאינטלקטואלית בגרמניה. הוא יצר חיתוכי עץ אקספרסיביים מלאי עוצמה, בין השאר גם של תומס מאן וסטפן צוויג וכן איורים לספרים ומחזות. בארץ התמקד ברישום של נופים ובעלי חיים, לרוב בדיו בשחור-לבן. אחותי רוכשת ממנו עבודות רבות ויוצרת איתו קשר מיוחד שנמשך עד מותו.

בתערוכה שנערכה לזכרו במוזיאון תל אביב, והייתה פרי יוזמתה של אחותי, מרבית העבודות הושאלו מהאוסף שלה. ככלל, הרכישות שלה מאומנים תמיד היו מלוות בקשר קרוב עימם. היא הייתה מקורבת מאד לאוזיאש הופשטטר ואשתו אנה וניהלה עימו שיחות מרתקות. אומנים רצו לצייר אותה, אבל היא סירבה.

בשנות השבעים והשמונים היא מצלמת הרבה, בעיקר בשהותה בארצות הברית. בתצלומיה ניכרת טביעת עין חדה עם רגישות לקומפוזיציה.

אומנית בנשמתה - היופי והאסתטיקה הם חלק אינטגרלי מחייה, מתלבשת בטעם מקורי עם שילובים יוצאי דופן ללא השתעבדות לצווי האופנה. גם אוסף האומנות שלה מתאפיין בבחירות לא אופנתיות. נאמנה לעצמה ורוכשת רק את מה שהיא אוהבת.

ג'ינג'ית, סוערת, רגשנית, אוהבת לשיר ולנגן, מלאת תשוקה לחיים עם תום וצחוק של ילדה קטנה. אני קורא במכתב ששלחה להורים ב-1973 מארה"ב: "לא ניתן לתאר את היופי הזה במילים".

לא אשכח פגישה אחת איתה: השנה 2016, נפגשנו במקרה בצהריים ליד הגלריה יומיים לפני אירוע ציון עשור לפתיחתה של הגלריה. אני נותן לה את הקטלוג של התערוכה, היא פותחת את עמוד הקרדיטים ומייד פורצת בבכי. הייתי משוכנע שהסיבה להתרגשות הרבה שלה הייתה התודה שהענקתי לה בקטלוג, אבל טעיתי. היא מפנה אותי בקול חנוק מהתרגשות אל השורה העליונה שבה כתבתי: "לאימי שרוחה האצילית מרחפת מעלי".

אחותי מדברת את חייה בכמה קולות היוצרים תמהיל מרתק שטמונים בו קונפליקטים רבים. בשנות התשעים אמונתה מתחזקת והיא מתחילה להקפיד ביתר שאת על קיום אורח דתי כהלכתו. עוברת להתגורר בירושלים, ואוהבת מאוד את העיר, שבצעירותה התגוררה בה בעת לימודיה באוניברסיטה העברית.

זהו קונפליקט בין הדת השמרנית לבין האומנות שבבסיסה טמון ערעור הקיים, ובין האיסורים והמגבלות שההלכה מציבה לבין המזג הסוער שלה רווי התשוקה. היא מצליחה לדלג ביניהם בלי לוותר על אף אחד מהם.

אחותי אישה מורכבת מאוד ורבת פנים. חייה לא תמיד היו קלים, אבל תאוות החיים שלה תמיד הייתה גדולה וגרמה לה לקום ממשברים ולהתאושש כעוף החול. התאוששותה המופלאה מניתוח מסַכן חיים והתמודדותה האצילית עם מחלתה הקשה יצקו משמעות עמוקה גם לרגעי הסבל שלה.

"חַיֵּינוּ,

עַתִּירֵי נִסְיוֹנוֹת שֶׁכְּמוֹתָם, פִּלְאִיִּים וְנוֹרָאִים, שֶׁלֹּא נוֹתְרָה לָהֶם בְּרֵרָה אֶלָּא לִצְלֹל אֶל תּוֹך הַמַּעֲמַקִּים הָהֵם, אֶלָּא בַּשִּׁטְפוֹנוֹת, אֶלָּא לְהִתְכַּרְבֵּל בַּנּוֹף הַשָּׁחוֹר הָרָטֹב שֶׁל הַלַּיְלָה, לְהִתְכַּסּוֹת בִפְרָחִים, לְהֵרָקֵב, לְהִתְפּוֹרֵר

חַיֵּינוּ, מַה הֵם מַשְׁאִירִים."

חדוה הרכבי מתוך "ראנא"

יאיר שולביץ