ביקורת על תערוכתו של שחר קורנבליט (22.01.2019)

פורסם ב"עוצם עין אחת", הארץ.
הביקורת מובאת כמעט במלואה.

יצירתו של שחר קורנבליט נדמית למינורית מפאת ממדיה הקטנים, אך עוצמתה כעוצמת אנדרטאות. [...] זוהי מוסיקה שנשרפה, שאריות של גוף ונשמה. קורנבליט הוא כבד ראייה היוצר פלסטיות ייחודית מפליאה, יצירה העוסקת בעקיפין גם במהות הראייה, בפיסיות של יצירתו, ולעתים היא פונה למישוש, אל פשטות העצם. תהליכי השריפה והכליה בעבודותיו הן אולי משל מופנם, מוטמע, המתמודד עם לקות ראייה בהופכו אותה לכוח יוצר.

סדרה מרגשת של דגלי ישראל מנייר משנות החמישים ודגלים שקורנבליט שירטט בעצמו על נייר יפני, משמשים כנקודת מוצא לעבודות. שלושה דגלים שנותרו מהם רק זנבות לאחר שנאכלו באש; קורנבליט מטביל את קצותיהם באדום כמו היו שאריות אנושיות, ואז משחיל אותם על חוט ברזל דק מסתלסל כגלי ים, "פינת ציון הנידחת". על דגל אחר שירטט פיגום תומך לפסים ואז העלה בו אש, מותיר יותר בשארית עננה משחירה, והוא מושחל על סהר דקיק של ברזל. לעתים לא נותר מהדגל מלבד משקע שחור הצרוב בחוט הברזל, ואפשר לראות בעבודות משל קיומי על מצבנו, על "חורבות החלום הציוני". לי נדמה שהם הרבה יותר. יש בעשייה הזו של קורנבליט משהו אישי בוער מבפנים, משהו הכרחי שאי אפשר בלעדיו. ואולי מזה נובעים העוצמה והיופי.

"תולדות האמנות שלי" היא היצירה הנותנת לתערוכה את נקודת הכובד. על שולחן ברזל גבוה מונחת אסופה של כוסות רוח מנופחות ביד, כנאדות של נשמה, כל אחת שונה מהאחרת. ובכל כוס שארית של עבודה מתה, יצירות של קורנבליט שהוא שרף, כאקט משחרר, כהרס שהפך ליוצר, שאריות בגוון וטקסטורה שונים. בדף הנלווה לתערוכה האמן מפרט את החומריות של כל אחת מהעבודות השרופות. באחת הכוסות אפשר להבחין בקושי בתווי הסימפוניה התשיעית של בטהובן, כמשל על יוצר ויצירה הנאבקים בחירשות ועיוורון. כשמתבוננים מלמעלה העבודה נידמת למפה של חורים שחורים המחוררים את תולדות האמנות של קורנבליט כראייתו הפגועה.

"Chemin de Saint Michel" — שלוש חתיכות ממדרכת האספלט בשדרות סן מישל בפאריס, פס השוליים הצהוב עדיין מוטבע בשחור. רליקים של חול ושיגרה מחייו שם שהוצמדו אופקיים אל הקיר כמדפים קטנים חריגים. זיכרון פיסי שאפשר למשש, להריח, ייחודי ונצחי ובו בזמן סתמי ומתפרק.

"העיניים של אבי, הזרועות של אמי, שברי לבבי" — קופסת עץ ישנה ששימשה לאיחסון משקולות עגולות. בשקעים העגולים קורנבליט הניח שברים כחלחלים פוצעים של זכוכית גולמית כאבנים יקרות, מחליף את המשקולות ברגש שהוא חומר ממשי, כאישוני עיניו הכחולות הרואות של אביו.