טקסט על תערוכתו של דיויד אייזקס (30.12.2021)

דיויד אייזקס מצייר אמנים בסטודיו שלהם. האם המפגש בין צייר למצויר שהוא אמן שונה ממפגש בין צייר למצויר שאינו אמן?

כל מפגש בין צייר למודל טומן בחובו בהכרח חשיפה רבה הכרוכה בחרדה וציפייה באשר לתוצאות הציור. אם במפגש ין צייר למודל הבדלי ההיררכיות ברורים - האחד לכאורה שופט בעוד השני, האובייקט, ממתין לגזר הדין - הבדלים אלו מתערערים במפגש בין אמן לרעהו.

הדריכות והמתח של המצויר - האמן בנוגע לנראות שלו מתקיימים באופן דומה, אך השוני הוא שהמצייר מתייחס ביתר שאת לשיפוט האמנותי של המצויר באשר לציור המוגמר. במובן מסוים ניתן להשוות את היחסים ביניהם לפסיכולוג המטפל בפסיכולוג אחר.

כמעט שלא מדובר כאן בציור ספונטני שהתהווה במפגש בין חברים אמנים, אלא בפגישות מתוכננות שיזם אייזקס. האינטראקציה שנוצרה בינו לבין עמיתיו היא חלק אינטגרלי ממעשה הציור ויש להניח שהשפיעה גם על התוצאה מבחינת יחסי גומלין הנעים בין שתיקה, דיבור קצר ועד שיח אמנותי ואישי הכרוך בחשיפה.

כל מפגש בין צייר למצויר מחייב מידה רבה של אמון הדדי. הצייר יוסף הירש שהפליא בדיוקנאות שלו אמר שיחסי קירבה עם המודלים כדי שיבינו שכוונותיו טובות הם מחוייבי המציאות..

בדומה להירש, גם אייזקס בחר להתמקד בטכניקה של דיו שחור על נייר המאפשר מבט ישיר במושאי הציור עם רעשי רקע מועטים. הוא מעניק משקל רב לא רק לדיוקן אלא גם לסביבת האמן בה הוא יוצר ונראה שסביבה זו השפיעה רבות על ההחלטות הציוריות שלו. 

מבט מעמיק בציורים מגלה שאין נוסחה אחידה החוזרת על עצמה: כל מפגש הוא חיפוש מחדש אחרי הטון והצורה המדויקים כדי שיעמדו בהלימה לראייה ולתפישה של אייזקס את המודלים ואת סביבת עבודתם.

תשומת הלב שלו מופנית בבירור אל המהות הפנימית של האמנים, כשניואנסים דקים מרמזים על קווי אופי בולטים. לגוף - אם זו צורת העמידה או הישיבה של המצויר - מונק מקום חשוב שאינו נופל מהפנים כמרכיב המגדיר את קווי המתאר הייחודיים של כל מצויר. בסופו של יום, מעבר למעשה האמנות הסדרה מציגה בראש וראשונה מפגש אנושי שניתן לראותו גם כמחווה של אייזקס לאמנים עמיתים.