טקסט על תערוכתו של גיל צלנר (18.05.17)

התבוננות בעבודותיו החדשות של גיל צלנר מעלה בי דימוי של שתיקה רועמת. חוברים לה איפוק וריסון לצד בעירה שאינה נותנת מנוח. 

כובד ומועקה נשקפים מציורי הנופים והטבע הדומם. מהקומפוזיציה של ציורי הנוף ניתן לחוש את הנוף סוגר עליך ונועל אותך. האוויר דליל ועכור, נראה שאין לאן להימלט. פלטת הצבעים כהה מאד, אטומה כשגוון חום דומיננטי מאפיל על יתר הצבעים ומעצים את תחושת המחנק. איום סמוי מתדפק, כשואל האם זו עדות מתוך התהום.

גם בציורי הטבע הדומם מלוות אותך תחושות של כובד וחומרה נוקבת. ולמרות זאת, אחד מהם שונה וחידתי, אוורירי יותר עם גוון צבעוני ובהיר המהבהב כאור של חסד.

הדיוקנאות העצמיים נוגעים ללב בחשיפה הישירה, המייצגת תהליך של קילוף שכבות העצמי והשלתם. עולה מהם אסוציאציה דתית של "הנני עומד לפניך" - לפני האלוהים.

למרות שלצלנר כתב יד אישי ומובהק בכל סוגי הטכניקות, עדיין ניכרים הבדלים בין ציורי השמן לבין הרישומים. הרישומים חופשיים יותר, מאופיינים בעבודת עפרון אינטנסיבית המביאה לידי ביטוי רב את סערת הנפש, כבולים ומחויבים פחות למסורות הציור.

צלנר הוא צייר מעמיק וחוקר שאינו ממהר או מרבה להציג את עבודותיו. הדרך עבורו היא אבן יסוד וכוללת בתוכה התלבטויות וספקות. מחויבותו העמוקה לציור והחיפוש הבלתי נלאה אחר הטון והצורה המדויקים חורגים מעבר לציור עצמו והם בגדר הצהרה אתית.

הציור של צלנר מופנם, מעודן ורגיש לניואנסים דקים. מרוחק מרוחות אופנתיות ונבנה באיטיות ובהתמדה, בלחישות הנושאות איתן נחמה וחסד לצד הכאב.