טקסט על תערוכתו של יוסף הירש (14.01.2016)

יוסף הירש - רשם בחסד עליון, מורה נערץ בבצלאל ואיש הגות, פילוסופיה וספרות (בעיקר של התרבות הגרמנית), שהוגדר לא אחת ע"י אמנים ומבקרים כמייסטר, התרכז ביצירתו בעבודות על נייר בפורמטים קטנים.

וירטואזיות הרישום של הירש לא הפכה מעולם לעיקר בציוריו: מיומנותו המעולה שימשה להדגשה והעמקה של הנושאים המצוירים.

הארגון של אור וצל, היחס בין קו לכתם, עושר הגוונים, בתוך סקאלת הצבעים המצומצמת, לכאורה, של האפור-שחור, לובן הדף החשוף וההרמוניה המתוזמרת - כולם מסייעים ביצירת הלך הרוח שהירש היה מעוניין לטעת בציוריו.

הבחירה להתמקד רק בגווני השחור-לבן, הדורשת מהצופה ריכוז והעמקה, אינה מקרית, והיא מהווה אמירה בפני עצמה. הוא ראה בכך את מימוש עיקרון ההסתכלות במשמעותו הפילוסופית העמוקה: "בתוך הצבעים אין הסתכלות", כך אמר. ההחלטה להסתפק במנעד צבעוני מצומצם משולה להחלטה להימנע מרעשי רקע ולחתור לתמצית בלבד.

ציורי הדיוקן של הירש, רובם ככולם נשים, מרתקים ומרגשים כאחד: הדמויות משורטטות בקווים גיאומטריים גדולים כשהמרחב הביתי משמש רקע לדמות. הן מהורהרות ומלנכוליות, אוירה של תוגה ומועקה פנימית שורה על פניהן והן נתפשות במצבים של חולשה גופנית ורפיון הגוף. עיוות הפרופורציות של איברי הגוף מעצים את התחושה האקספרסיבית ומחריף את ביטויה. זוהי חדירה פסיכולוגית עמוקה אל מהותן של הדמויות, כשהייצוגים החיצוניים נדחקים ומפנים את מקומם להווייתן הפנימית.
הסרת המעטה המגן בשילוב עם העיוות, שלעיתים נראה כקריקטורה, עוללים להיתפש בטעות כלעג או סרקזם כלפי המצוירים: אבל הירש דווקא מגלה אמפתיה והזדהות עם המודלים שלו, מתך ראיה בפגם ובחולשה את האנושי, ומההכרה שאלה חלקים בלתי נפרדים ממצבו הקיומי של האדם.

האבחנה בין ראייה להתבוננות מקבלת משנה תוקף בדיוקנאות שהירש צייר. הירש האמין בעשייה לפי הטבע אך בשום אופן לא כמו הטבע. השקפתו הייתה שהאמן עומד מול הטבע ומעניק לו פרשנות. פרשנות זו נוכחת במלוא עוצמתה בדרך המיוחדת שבה הירש התבונן על המודלים שלו. זאת התבוננות המכילה בתוכה אבחנה דקה וקליטה פסיכולוגית עמוקה הבאה לידי ביטוי בהתמקדות מכוונת באותם אספקטים במודל, שהעין הממוצעת אינה שמה לב אליהם, אבל מבט מעמיק יגלה שהם אלו המייצגים את ליבה של הדמות. כל זאת תוך התעלמות מאספקטים חיצוניים בולטים שלא נראו להירש חשובים באפיון המודל.

לא מפתיע שפעמים רבות היה קשה למצוירים שלו להישיר מבט לתוצר הציורי. יתרה מכך, לעיתים הם לא זיהו את עצמם. זהו מנגנון ברור של הדחקה שלא אפשר למודלים לזהות אותם חלקים, שהירש בחר להתמקד בהם מתוך מחשבה שהם מהווים, למעשה, את הגרעין האותנטי של הדמות. חלקים אלה עלולים בטעות להיתפש כניואנסים, כדוגמת תשומת לב לפזילה בעין אחת, אבל בפועל הם מייצגים או משליכים על דבר עמוק באישיותו של המודל.

הירש מציג בפנינו מראה פנימית צלולה, החושפת בחדות כואבת את מה שאנו רוצים כל כך להדחיק: היותנו בני אנוש פגיעים ולא מושלמים.

בעידן שבו החזות והדימויים החיצוניים הפכו לעיקר, עבודותיו של הירש יכולות להיקרא כחתירה תחת הסדר הקיים, גם במובן שהן מייצגות אלטרנטיבה קאמרית (עבודות בפורמטים קטנים, על נייר ורק בשחור לבן) וגם בדרך ההתבוננות המקורית העומדת בניגוד גמור למיינסטרים.