טקסט על תערוכתו של פיני עזרא (22.3.18)

מהעדר המקום, הזמן והנרטיב בעבודות החדשות של פיני עזרא עולה, לכאורה, המחשבה שמדובר בציור מופשט העוסק בערכים ציוריים נטו של קו, כתם וקומפוזיציה. מבט מעמיק יותר בציורים יגלה שלא כך הוא הדבר.

הכוח המניע את הציורים הם רבדים נפשיים לא מודעים, פועל יוצא מכך הוא שהשפה הציורית כשלעצמה אינה העיקר, אלא משמשת כרקע או כלי להעברת הלכי רוח.

הרגשה של התכנסות ואיפוק עולה מעבודותיו, המתעצמת מפלטת הצבעים המונוכרומטית של אפור ושחור-מט בעיקר. זו מוסיקה חרישית המנוגנת, כך נדמה, בתו אחד בלבד.

ניכר הרצון לזכך את הדברים ולהגיע לתמציתם ההכרחית, כמו לומר שהשתיקה מחלחלת, לעיתים, עמוק מהדיבור. במובן זה ניתן לדבר על זיקה לציורי זן.

לחלוקה המבנית יש בציוריו של פיני עזרא משקל רב. להיותו גם פסל יש קשר לכך, אבל, לטעמי, ההבניה של הציור היא כלי לא מודע לפיקוח וריסון, ליצירת סדר בכאוס ומשמשת כבלם אל מול עוצמתם של רגשות סוחפים.

בחטיבה של עבודות הנראות כפתחים, יחסי הגומלין בין הפנים לחוץ באים לידי ביטוי באופן מתעתע למדי: קווי התיחום ביניהם מטושטשים, החוץ חודר פנימה והפנים פורץ החוצה. אפשר והפתחים הללו הם ייצוגים לחללים פנימיים המובילים להתכנסות ופרישה מעולם הגירויים החיצוני, או אולי אלה שערים הנפתחים למרחבים לא מוכרים ולעולמות חדשים. המעבר, הנמצא בכל פתח והמוביל לאן שהוא, מסמן בהכרח פוטנציאל לתזוזה, לשינוי מזמן לזמן וממצב הווייתי אחד לאחר.

האם הפתחים הללו הם חלון למציאות, או שאולי המציאות היא רק חלון אל מה שמעבר, המשתקף בפתחים?

קבוצה אחרת של עבודות, שצוירו בעשן ושמן, נראות כעצים שבירים על סף קריסה או כעוברים, כמעין צילומי רנטגן. בניגוד לציורי הפתחים בהם לקו יש נוכחות בוטחת והחלטית, בציורים האלו קיימת אי בהירות של המרחב, אווירה של עמעום, טשטוש, ערפול וריחוף. רוח אפוקליפטית עוברת על פני העבודות, אבל זו גם רוח מעודנת ופיוטית.

ציור אחד גדול וכהה יותר, אניגמטי - ספק עץ מוטה, ספק ראש - מחדד את המתח הנוצר בעבודות בין קמילה להתהוות, בין בעירה לדעיכה ובין הולדת הדברים לבין היותם שבירים, זמניים ובני חלוף.

בעבודות האחרונות שנעשו על בדים גוברים העמעום, הטשטוש ותחושת התאיידות: הרצון להעלים מעומת עם הדחף לחשוף. האם זה ההעדר שלעיתים מנכיח דווקא את היש?

הדיאלוג המתקיים ביצירתו של עזרא בין גילוי לכיסוי ובין חוץ לפנים לצד תחושות הנחוות כרוגע, השהייה והקפאה, כמעין שתיקה בוערת ומהדהדת, עומדים בליבת יצירתו ומעניקים לה את עוצמתה.

"תקימי/גני חוץ וגני פנים/גני שקט מושלם בלבם של פטישי האוויר", גלי-דנה זינגר, מתוך "שקופים למחצה".