טקסט על תערוכתו של שחר קורנבליט (11.01.2019)

"חיינו מה הם משאירים למי הם מזיזים", חדוה הרכבי מתוך ראנא


על הזיכרון המהדהד כמשקולת כבדה, שבהעדרו אין תרבות ואתו יש כאב, על הפער בין החומר לרוח ובין המוצק לנזיל, על הנוכחות ועל ההיעדר, על החיים עצמם ועל המוות, על מה שיוותר, אם יוותר. על מה שייספג, על המהות, על הערות השוליים: על כל אלו ועוד מקונן שחר קורנבליט.

גם בתערוכה זו שחר לא הופך את עורו: הוא אינו אמן של מחוות גדולות. היפוכו של דבר: הצניעות והאיפוק הם חלק מהותי מכתב ידו שכולו מבט עמוק פנימה. רגישות נפשית הפוגשת מודעות אסתטית ליצירת תמהיל מדוד, מדויק, עדין מאד, מלא רגש אך נטול רגשנות והגזמה.

אפשר לראות באיסוף ובליקוט של חפצים שונים פעולה המונעת מתרבות, שימור וזיכרון. מנגד, ניתן לייחס אותה כמאבק בארעי והחולף. 
הגריעה והשריפה של האובייקטים הם ניסיונות בלתי פוסקים להגיע לשורש הדברים, למהותם הראשונית, לזיכוך שאינו מותיר ברירה אלא לקלף ולהשיל את השכבות המיותרות.

באופן פרדוכסלי שבריריות הקיום נוכחת כאן במלא עוזה, והתהייה הגדולה העולה היא איך ניתן לייצר משמעות אל מול התאיידות הוודאית וההליכה על פי התהום.

"וכל השצף וכל הקצף וכל השרירים שעושים וכל השירים וכל הזיופים וכל הכיופים אינם אלא עפעופים קטנים של העין המסרבת לראות את התהום",
רחל חלפי, מתוך השיר כל ה-, מהספר תמונה של אבא וילדה.